פסק-דין בתיק ע"פ 31372-01-11

מבוא

1.     בפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו במסגרת ת"פ 2039/07 של בית המשפט השלום בעכו (כב' הש' זהבה קאודרס בנר).

2.     ביום 27.12.04 נגזר דינו של המערער, לאחר שהורשע על פי הודאתו בבנית משחטה בשטח של כ-450 מ"ר ללא היתר, תוך עשיית שימוש בניגוד ליעודם החקלאי של המקרקעין.  באותו גזר דין ניתן צו איסור שימוש במבנה לכל שימוש שאינו חקלאי שנכנס לתוקפו ביום 27.6.05 וצו הריסה שיפוטי שנכנס לתוקפו ביום 27.12.06.

3.     משלא קוימו שני הצווים לטענת המשיבה הוגש נגד המערער כתב האישום במסגרת      ת.פ. 2039/07 ולאחר שמיעת ראיות הרשיע בית המשפט קמא את המערער באי קיום שני הצווים הנ"ל.

4.     המערער בנימוקי ערעור מפורטים מאד מבקש לזכותו מכל אשמה, בין השאר משום שלדעתו אין לתת אמון בעד התביעה (סעיף 37 לנימוקי הערעור) או כי אין לייחס לתמיהות ואי הדיוקים בעדות המערער משקל המצדיק את הרשעתו (סעיף 47 לנימוקי הערעור).

5.     יודגש כי קו הגנתו של המערער היה כי הוא הרס את המבנה, אלא שמאן דהוא בנה אותו לאחר מכן וכי השימוש שנעשה במקום לאחר כניסתו לתוקף של צו השימוש לא נעשה על ידו.

דיון

6.     אזכיר את ההלכה  כפי שנקבעה למשל בפסק דינו של כב' הש' ס' ג'ובראן מיום 7.4.11:

"כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נמצא כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו: ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד))", ע"פ 102/09 פלוני נגד מדינת ישראל.          

7.     בפני בית המשפט קמא העידו עד התביעה והמערער, בית המשפט התרשם מעדויותיהם ובחר להאמין לעד התביעה ולא לקבל את גרסת המערער, לא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעות אלו ואדגיש כי בפני בית המשפט קמא הוצגו גם ראיות אובייקטיביות-תמונות הסותרות לחלוטין  את גרסת המערער.

8.     לאחר מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי-27.12.06, נראה המבנה עומד על תילו-ביום 8.1.07 (ת/2), ביום 13.3.07 (ת/3), ביום 5.2.09 (ת/4) וביום 21.2.10 (ת/10).

9.     גרסתו של המערער כי הרס את המבנה, לא זכתה לאמונו של בית המשפט, גם בשל הזהות המוחלטת שבין תמונת המבנה משנת 2000 (ת/10) לכל יתר התמונות שצולמו לאחר שנהרס לכאורה המבנה ע"י המערער.

10. גם טענתו של המערער כי צילם את הליך ההריסה, אך מבלי שהציג את התמונות, כשבא כוחו מוסיף וטוען כי לא צולמו תמונות כלל, הביאו את בית המשפט קמא למסקנה כי לא ניתן להאמין למערער.

11. בנושא אי הפסקת השימוש, הוכח מעבר לכל ספק, כי המערער הפר את הצו, בית המשפט קמא הפנה בנושא זה לתמונות ת/4 שצולמו ביום 5.2.09 ובהן נראית בתוך המבנה פעילות של חיתוך בשר שאינה שימוש ליעוד חקלאי, כשהעובדים קושרים עצמם למערער. כך שגם אם היה מתעלם בית המשפט קמא מהודאתו של המערער כמתואר בעמ' 23 שורה 2 לדיון מיום 21.2.10, הרי שהכרעת הדין מבוססת ומנומקת היטב  ודין הערעור להדחות בנושא זה.

12. למען הסדר אבהיר כי דיון בהפרת צו שיפוטי, או ערעור על הרשעה בגין הפרת צו שיפוטי, אינם יכולים לשמש במה לדיון מחודש  בפסק הדין המקורי שהפך חלוט כפי שמנסה המערער לעשות בחלק מטיעוניו.

13. על פי גזר הדין בתיק הבסיסי-ת"פ 3404/03- ת/5, המערער הודה כי הוא הבעלים של המקרקעין, כי הוא עושה את השימוש בפועל והוא התחייב להפסיק את השימוש. עובדות אלו הפכו חלוטות לאחר הרשעת המערער ביום 27.12.04 ואין להתיר למערער לטעון בניגוד לקביעות אלו.

14. בנושא גזר הדין אפנה לע"פ 102/09 הנ"ל בו המשיך וקבע כב' הש' ס' ג'ובראן:

"כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009))".

15. בית המשפט קמא הטיל על המערער עונש של 3 חודשי מאסר בפועל ונימק היטב כי המאסר יהיה מאחורי סורג ובריח בהתחשב בעברו הפלילי של המערער (הכולל  10 רישומים פלילים מתוכם 2 הרשעות בגין עבירות על חוק התכנון והבניה) והתנהגות המערער שהפר בצורה בוטה את הצווים השיפוטים.